שמחת החג

א. חג הסוכות הוא השמח והחגיגי שבחגים, מפני שהוא לאחר התשובה והכפרה של הימים הנוראים, ובו אנו מסיימים את מערכת החגים השנתית ומודים לה' על אסיף התבואה ופירות כל השנה. כדי שהשמחה תהיה מקושרת להכרת הטוב לה', נצטווינו ליטול ארבעה מינים ממיני הצומח כאות תודה. בנוסף לכך, זכר לשמחה המיוחדת שהיו שמחים בבית המקדש – 'שמחת בית השואבה', נוהגים כיום לשמוח בלילות חול המועד, ומקיימים בכך גם את מצוות השמחה בחג וגם את מצוות זיכרון המקדש.

הזמנת אורחים לסוכה – 'אושפיזין'

ב. מצווה מהתורה להזמין לסעודות החג אורחים עניים או אנשים עצובים ובודדים. כנגד זה אמרו חכמים שראוי להזמין לסוכה גם אורחים עליונים – נשמות שבעת הצדיקים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן יוסף ודוד, שאורם מתנוצץ בחג הסוכות ('אושפיזין עילאין'). אמנם מי שמזמין רק את האורחים העליונים ולא אנשים שזקוקים לתמיכה, הם קמים והולכים משולחנו.

מגילת קהלת

ג. מנהג יוצאי אשכנז ותימן לקרוא את מגילת קהלת בשבת שחלה בחג הסוכות, שעל ידה אנו לומדים איך לשמוח באמת, שכן היא מבארת את היחס הנכון לכל ענייני העולם הזה, שחייבים להיות קשורים לאמונה ותורה, ובלא זאת הרי הם חסרי משמעות (דין ברכת המגילה, בהלכות מועדים ב, יח).

דירת ארעי

א. היה גובה חלל הסוכה פחות מעשרה טפחים (כ-80 ס"מ), או שהיה רוחב חללה פחות משבעה טפחים (כ-56 ס"מ) – פסולה, הואיל ואינה ראויה לדירה אפילו בדוחק. וכן אם היתה גבוהה מעשרים אמה (9.12 מטר) – פסולה, משום שהסוכה צריכה להיות דירת ארעי, וסכך שעומד בגובה כזה חייב מבנה קבוע כדי להחזיקו. (לביאור שיעורי המידות, עי' בפניני הלכה הערה 1).

ב. כיוון שהסוכה דירת ארעי, היא פטורה ממזוזה. כמו כן, אפשר להקים סוכה על עגלה או רכב או ספינה, והיא כשרה גם בעת הנסיעה, ובתנאי שהדפנות והסכך יכולים לעמוד ברוח מצויה, והסכך לא עשוי מגבעולים ועלים שעומדים להתייבש ולנשור במשך שבעת ימי החג.

ממה עשוי סכך כשר

ג. על הסכך לעמוד בשלושה תנאים: א – חומר הסכך צריך להיות ממין צומח, כעצים ושיחים, ולא מברזל, פלסטיק, עפר ועור. ב – הסכך צריך להיות מנותק מהקרקע. ג – אסור שהסכך יהיה מדבר המקבל טומאה, היינו שעבר עיבוד עד שנעשה כלי. לכן ענפים וקרשי בניין פשוטים, כשרים, אבל אם עשו מהם כלים, כסאות ומיטות, פסולים גם אם התפרקו.

ד. מחצלת שעשויה מקנים או קש, אם נעשתה לשכיבה – פסולה, ואם נעשתה כדי לסכך בה – כשרה. אסור לסכך בנייר וקרטון שהופקו משבבי עצים, הואיל והעיבוד שעברו שינה את צורתם, וכן אסור לסכך בצמר גפן. גם פירות וירקות שראויים למאכל אדם מקבלים טומאה ואסור לסכך בהם, אבל אם הם ראויים למאכל בהמה בלבד – כשרים.

ה. אסור לסכך בצמחים שריחם רע או שנושרים מהם עלים, שמא מחמת הריח הרע או העלים הנושרים יניח את סוכתו וילך לביתו. ואם הריח רע כל כך עד שאין בני אדם יכולים לסובלו, הסוכה פסולה, מפני שאינה ראויה לדירת אדם.

צילתה מרובה מחמתה

ו. כל זמן שהסכך חוסם את רוב קרני השמש באמצע היום כאשר השמש במרכז השמיים, הסוכה כשרה. מקום המדידה בסכך, ולכן אם במקום הסכך הצל מרובה מהחמה, אף שברצפת הסוכה נראה שהחמה מרובה מהצל, הסוכה כשרה, מפני שדרך קרני החמה שהן מתרחבות בדרך ירידתן ותוך כך נעשות קלושות.

ז. לכתחילה טוב שהסכך יעשה צל רב כדי שיהיה נעים לשבת בסוכה, ומנגד לא יהיה מעובה מדי כדרך בית קבע. ואם הסכך אטום עד שגם גשם לא יכול לחדור בעדו, רק בשעת הדחק כשלא ניתן לדלל אותו, כגון בשבת ויום-טוב, אפשר לשבת בסוכה ולברך על ישיבתה.

ח. כאשר רוב הסכך צילתו מרובה מחמתו, ומיעוטו חמתו מרובה מצילתו, כל הסוכה כשרה (ועי' להלן כב-כג).

גזירת תקרה – פרגולה, נסרים ו'סכך לנצח'

ט. קרשים פשוטים כשרים לסכך, אבל תקרה של בית העשויה מקרשים פסולה, כיון שהסוכה צריכה להיות דירת ארעי. וכן יש להחמיר לגבי פרגולה, היינו מבנה עץ חזק וקבוע שמקימים בחצרות כדי ליצור מקום מוצל לשבת תחתיו.

כדי להכשיר את הפרגולה, יש להסיר את הקרשים בדילוג עד שרוב שטח הגג יהיה פתוח ותהיה חמתו מרובה מצילתו, ולהניח על כל שטח הגג סכך כשר באופן שגם בלא הקרשים שנשארו מחוברים בפרגולה, צילתו של הסכך הכשר תהיה מרובה מחמתו. אפשר גם להחזיר לפרגולה את הקרשים שהסיר, ובתנאי שלא יחזקם במסמרים או דבק, וכיון שכל קרש שהונח מחדש כשר לסכך, הסוכה כשרה.

י. כדי שלא יטעו ויבואו לשבת תחת תקרת קרשים של בית, לכתחילה אין לעשות את הסכך מקרשים שרוחבם טפח ומעלה (7.6 ס"מ). בשעת הצורך מותר לסכך בקרשים שרוחבם פחות משני טפחים, ובשעת הדחק ניתן לסכך אף בקרשים שרוחבם ארבעה טפחים.

יא. אין לתקוע סכך העשוי מקרשים במסמרים או דבק, כדי שלא יראו כתקרת בית. אבל כאשר מטרת הקרשים רק להעמיד את הסכך עליהם, מותר לתוקעם במסמרים ולעשותם יותר מטפח.

יב. 'סכך לנצח', כלומר קנים או נסרים דקים שמחוברים זה לזה בחוטים, כעין מחצלת – כשר לכתחילה.

להעמיד סכך על דבר שפסול לסכך

יג. מותר לכתחילה להשעין את הסכך על כותל אבנים, אבל טוב שלא להשעינו על דבר שפסול לסכך, כגון ברזל, פלסטיק או קרשים שמקבלים טומאה. לפיכך, מי שמסגרת סוכתו מברזל, טוב שיניח על הברזל קורות עץ, ועליהן ישעין את הסכך.

יד. טוב שלא לחבר את הסכך עצמו במסמרים, חבלים ואזיקוני פלסטיק, אלא יניח עליו קרשים ואותם יחבר לסוכה איך שרוצה. ואם יניח על הסכך קרשים כבדים באופן שלא יעוף ברוח מצויה, יוכל לחזק גם את הסכך עצמו איך שרוצה. וכאשר יש הכרח לחזק את הסכך עצמו כדי שלא יעוף ברוח מצויה, עדיף לחזקו בחבלים על פני אזיקוני פלסטיק. והרוצה להקל בכל זה, רשאי.

דפנות הסוכה

טו. דופן שיש בינה לבין הקרקע רווח של ג' טפחים (22.8 ס"מ) – פסולה. אבל אין הגבלה לרווח שבין הדופן לסכך, ובלבד שהסכך יהיה מול הדופן בקו אווירי של פחות מ-ג' טפחים.

טז. מספר הדפנות: לכתחילה טוב לבנות סוכה מהודרת בעלת ארבע דפנות שלימות, ולעשות לה פתח שאפשר לסוגרו, כדי שתהיה נוחה ומוגנת משמש ורוחות. והרוצה לחסוך בדפנות, יעשה שתי דפנות שלמות, ובשלישית יעשה דופן שרוחבה לפחות ז' טפחים (כ-56 ס"מ). אין צורך שכל הדפנות יהיו סמוכות זו לזו, אלא מספיק ששתי דפנות יהיו צמודות באופן שאין ביניהן אוויר ברוחב ג' טפחים (22.8 ס"מ. אם יש פירצה של עשר אמות (4.56 מטר) בין הדופן השלישית לאחת משתי הדפנות, צריך לעשות שם 'צורת הפתח' כמבואר בהלכות שבת כט, ג-ז. מקרים נוספים בפניני הלכה סעיף ו).

יז. סוג הדפנות: כל החומרים כשרים לדפנות, ובתנאי שיעמדו ברוח מצויה. לפיכך אפשר להשתמש בדפנות ברזל, אבן, פלסטיק, זכוכית או גדר רשת. גם דפנות מבד כשרות, ובלבד שמחוזקות היטב, וכשהרוח נושבת אינן עולות ג' טפחים מעל הקרקע. ניתן גם לעשות דפנות על ידי מתיחת חוטים חזקים או העמדת מוטות במאונך או במאוזן, במרחק של פחות מ-ג' טפחים זה מזה, והעושה כך את כל דפנות הסוכה, יעשה לכתחילה ארבע דפנות. וכל זה בתנאי שהסוכה ראויה לאכילה ושינה בלא צער (להלן, לג-לד).

יח. דופן עקומה: אם יש בצד הסוכה סכך פסול, כגון תקרה של בית, ברוחב של פחות מד' אמות (1.82 מטר), מחשיבים את כל הסכך הפסול כהמשך של הדופן, ואף שאסור לשבת תחת הסכך הפסול, דופן זו יכולה להיחשב כאחת מדפנות הסוכה (ונחלקו הפוסקים כאשר הדופן אינה מגיעה עד הסכך הפסול).

שלא יהיה חוצץ בין הסכך לשמיים

יט. אסור שתהיה חציצה בקו הישר שבין הסכך לשמיים. עץ שענפיו מעל הסכך, אם הם דלילים מאוד וסכך הסוכה מעובה עד שגם אם יסירו את הסכך שכנגד הענפים עדיין צילו של הסכך הנותר יהיה מרובה מחמתו, הסוכה כשרה. ואם רק כשהרוח מנשבת היא מביאה את הענפים אל מעל הסכך, גם אם צילם מרובה, הסוכה כשרה, ולכתחילה עדיף לחותכם.

כ. אדם שהקים סוכה שחלקה תחת כיפת השמים וחלקה תחת גג ביתו, יקפיד שלא לשבת אפילו מעט תחת גג ביתו (ואם רוצה לצרף מעט מהגג לסוכתו, צריך לעשות שם מחיצה, כמבואר בפניני הלכה, יא). חוטי כביסה וחשמל הנמצאים מעל הסכך, אינם פוסלים אותו.

ישיבה תחת אוויר או דבר הפסול לסכך

כא. היושב תחת דבר שאינו כשר לסכך שרוחבו ד' טפחים (30.4), כגון פלסטיק, ברזל או קורת בטון, אינו מקיים מצוות סוכה. ואם רוחבו ג' טפחים (22.8 ס"מ), לכתחילה לא ישב תחתיו, ובשעת הצורך מותר. וכן הדין לגבי קישוטי נייר הרחוקים מהסכך ד' טפחים ויותר. אבל מותר לתלות קישוטים בתוך ד' טפחים לסכך, אפילו אם יכסו את כולו.

כב. אם יש בסכך חלל אוויר ברוחב ג' טפחים ומעלה, המקום שתחתיו פסול. ואם הוא קטן מג' טפחים, מותר לשבת ולישון תחתיו, ובתנאי שלא יהיה רוב ראשו או רוב גופו תחת האוויר.

כג. אם יש בסכך מקום של ז' על ז' טפחים (53.2 ס"מ) שבו החמה מרובה מהצל, לכתחילה לא ישב תחתיו, ובדיעבד מקום זה כשר לברכה (ועי' לעיל, ח).

כד. אם חלל אוויר ברוחב ג' טפחים או סכך פסול ברוחב ד' טפחים חוצה את הסוכה, הרי שיש שם שתי סוכות, וצריך לוודא שיש לכל סוכה שלוש דפנות.

כה. הישן תחת מיטה, שולחן או כילה ארעית, שהחלל שבינם לרצפה פחות מעשרה טפחים (76 ס"מ), מקיים מצוות סוכה. כמו כן, מותר לשבת בתוך הסוכה כשכובע גדול לראשו או מטריה בידו.

הכוונה הנדרשת בהקמת הסוכה

כו. כל סוכה שנעשתה לשם צל, כשרה, אף שלא נעשתה לשם מצוות החג, כגון סוכה שעשו רועים או שומרים, אפילו גויים, כדי להגן על עצמם מהשמש. אמנם לכתחילה צריך לחדש בה דבר לקראת החג, כגון להוסיף סכך של טפח על טפח (כ-8 ס"מ), או קנה דק על כל אורכה. כך יש לעשות גם בסוכה שנותרה משנה שעברה.

כז. סוכה שעשאה כדי לאחסן בה דברים – פסולה, הואיל ולא נעשתה לשם צל. וכן העושה סוכה כדי שתשמש לו בית קבע – פסולה, משום שאינה דירת ארעי. ואם ירצה להכשיר את הסוכות הללו, יצטרך להסיר את הסכך שמעליהן ולהניחו מחדש לשם סוכה (כמבואר לעיל, ט).

תעשה ולא מן העשוי

כח. צריך להקים תחילה את הדפנות ואחר כך להניח את הסכך, ואם הפך את הסדר – הסוכה פסולה. ואין צורך בדפנות מלאות, אלא כל שיש דופן קטנה בגובה טפח סמוך למקום הסכך בשיעור הנדרש לשלוש דפנות, יכול להניח עליה את הסכך ואחר כך להשלים את הדפנות.

כט. הקים את הסכך לאחר הדפנות ואחר כך נפלו הדפנות, יכול לתקנן בלא להניח שוב את הסכך. כמו כן, מותר להתקין גגון מעל הסוכה, כדי שאפשר יהיה לפורשו עליה בשעת הגשמים, אך יקפיד שבשעת עשיית הסוכה לקראת החג, הגגון יהיה פתוח.

סוכה שאולה וגזולה

ל. הנצרך לקיים את המצווה בסוכת חבירו ואין לו דרך לבקש ממנו רשות, מותר לשבת בה, מפני שמן הסתם החבר ישמח שיעשו מצווה בסוכתו. אבל אם יש חשש שיקפיד על כך, אסור לשבת בה בלא רשות מפורשת.

לא. המקים סוכה בשטח של חבירו בלא רשותו, או בשטח ציבורי במקום שמפריע לעוברים ושבים באופן שברור שהציבור ונציגיו אוסרים להקים שם סוכה, אף שיצא בדיעבד ידי חובה, לא יברך על הישיבה בסוכה, כיוון שהקמתה נעשתה באיסור. אמנם בצידי רשות הרבים, במקום שאינו מפריע כמעט לעוברים ושבים, מותר להקים סוכות כמקובל, וכל זמן שלא מחו בידו, משמע שמסכימים למעשיו.

לב. הגונב עצים ועשה מהם סוכה, יכול לקיים בה מצוות סוכה בברכה, ועליו לשלם את דמי העצים.

עד כמה צריך להשקיע במבנה הסוכה

לג. חובה על כל אחד לבנות סוכה באופן שיוכל לאכול ולישון בה לפי תנאי החיים שבמקום מגוריו. לכן מי שגר במקום שרק אם יבנה סוכה מלוחות עץ, לא יצטער לישון בה, חייב לעשות זאת. אמנם אם גר במקום שרק אם יבנה מבנה קבע לסוכה יוכל לישון בה, כגון במקומות קרים מאוד בחוץ לארץ, אינו חייב לעשות זאת, ופטור מהשינה בסוכה. וכן הדין בכל אונס הנגרם מהמציאות הקבועה שבה האדם חי, ולא מפני התרשלותו בבניית הסוכה (דין מצטער הפטור מהסוכה, להלן ג, כג-כז).

לד. אדם שגר במקום שכדי לבנות בו סוכה יצטרך להשקיע מאמצים רבים או ממון רב, עליו להשקיע בהכנת הסוכה או לעבור למשך החג למקום שבו יוכל להקים סוכה, כפי שהיה מוכן להשקיע אם היה נאלץ לפנות את ביתו למשך שבוע ולדור במקום נוח לפי רמתו הכלכלית.

וכן העומד לקנות בית, צריך להקפיד שיהיה לו שם מקום להקים סוכה, ועליו להשקיע בזה כפי שאדם שצריך לפנות את ביתו בכל שנה למשך שבוע, מוכן להשקיע כדי שיוכל לחיות בנוחות במשך אותו שבוע כל השנים.

קדושת הסוכה וקישוטיה

לה. מצווה להקים סוכה נאה, מרווחת ומוגנת מהרוח והשמש, כדי שיהיה נעים לשבת בה. אפשר להקל ולקשט את הסוכה בפסוקים, אף שאין מטרתם לשם לימוד תורה, בתנאי שאינם בכתב שכותבים בו ספר תורה. אין להניח בסוכה נרות וחיבורי חשמל באופן לא בטיחותי שעלולים לגרום לשריפה.

לו. הקישוטים, הסכך, הדפנות, המרצפות או השטיח שמונחים על רצפת הסוכה, מקודשים למצוות הסוכה. לכן מכניסת החג ועד סוף שמיני עצרת, אסור לקחת מהם דבר שלא לצורך הסוכה. אבל מותר לפרק סוכה או חלק ממנה כדי לבנות סוכה אחרת, ומותר להוציא קישוטים שעושים רעש או נהרסו ומכערים את הסוכה, או כדי לשמור עליהם מפני הגשם, או כדי לשים במקומם קישוטים יפים יותר, ובלבד שלא ישתמש במה שמוריד לצורך אחר.

לז. ניתן לומר לפני כניסת החג: "אני מתנה על הקישוטים שאוכל להסירם וליהנות מהם מתי שארצה", וכך לא תחול עליהם קדושה. אבל על הסוכה עצמה לא מועיל תנאי. אמנם מותר להשתמש בסוכה במקומה, כגון להישען על הדופן או לתלות עליה ועל הסכך דברים, כבגד לייבוש.

לח. לאחר החג מותר להשתמש בכל חלקי הסוכה לשימוש של חול, אבל אסור לבזותם, כגון לזורקם למקום מטונף, או לפסוע על עצי הסוכה דרך ביזיון (ועי' בפרק ו, ז).

הקמת סוכה בחול המועד

לט. אדם שהתרשל ולא הקים סוכה לפני החג, רשאי לבנותה בחול המועד. וכן מי שיש לו סוכה קטנה ורוצה להרחיבה לצורך אורחים או לצורך קיום סעודת ברית מילה, רשאי להרחיבה בחול המועד (עי' בהלכות מועדים יב, כה).

מצוות הישיבה בסוכה

א. מצווה לשבת בסוכה במשך שבעת ימי חג הסוכות, ולכוון זכר ליציאת מצרים וזכר לענני הכבוד שליוו את עם ישראל במשך כל ימי המדבר. בדיעבד, כל שידע שהוא מקיים מצווה בישיבתו בסוכה, יצא ידי חובתו.

ב. לנשים הישיבה בסוכה היא מצווה ולא חובה, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה. למנהג אשכנז וחלק מיוצאות ספרד נשים מברכות 'לישב בסוכה', ורוב יוצאות ספרד אינן מברכות, הואיל ואינה מצוות חובה.

כללי המצווה

ג. צריך אדם לעשות את סוכתו קבע ואת ביתו ארעי, כך שעיקר דירתו תהיה בסוכה וביתו ישמש כמטבח ומחסן שנועד לצרכי הסוכה.

דברים שרגילים לעשות דווקא בבית – חובה לעשות בסוכה. לפיכך חובה לאכול אכילת קבע ולישון בסוכה (יבואר להלן).

דברים שלפעמים עושים בבית ולפעמים מחוץ לבית, כגון אכילת ארעי, לימוד תורה, קריאת ספר, משחקי קופסה ושיחת חברים – אם אין לו בכך קושי, יעשה אותם בסוכה.

דברים שרגילים לעשות תמיד מחוץ לבית, כגון תפילה במניין ושיעור תורה – אפשר לקיימם לכתחילה בבית הכנסת.

דברי גנאי שאין רגילים לעשות בחדר הנאה והמכובד שבבית – אסור לעשות בסוכה. כגון להחליף חיתול, להניח פח אשפה או להשאיר בסוכה את הכלים המלוכלכים שאכלו בהם. אמנם מותר לשים בסוכה פח לניירות, וכן מותר למי שהולך לישון להניח את בגדיו על כסא בסוכה ולחלוץ את מנעליו וגרביו בסוכה, כדרך שהוא נוהג בביתו.

חובת האכילה בלילה הראשון

ד. בלילה הראשון של סוכות, לאחר צאת הכוכבים וקודם חצות הלילה, חובה לאכול בסוכה לחם בגודל של חצי ביצה ('כזית') תוך ארבע דקות, וטוב לאכול מעט יותר מגודל של ביצה. לא הספיק לאכול עד חצות, יאכל עד שיעלה עמוד השחר. כדי לקיים את המצווה בתיאבון, אין לאכול ארוחה בערב החג כשלוש שעות לפני שקיעת החמה (עי' בהלכות מועדים ב, ב).

ה. אם יורד גשם בלילה הראשון, נכון להמתין שייפסק כדי לאכול בסוכה. ואם אינו מפסיק, או שהפסיק אבל נופלות טיפות מהסכך באופן שהשהייה בסוכה כרוכה בצער – יקדש בסוכה עם ברכת 'שהחיינו', ללא ברכת 'לישב בסוכה', יאכל מעט יותר מ'כביצה' לחם, וימשיך לסעוד בביתו. אם עד חצות הפסיק הגשם ועדיין יש לו קצת תענוג באכילת לחם, יחזור ויאכל בסוכה יותר מ'כביצה' לחם ויברך 'לישב בסוכה'.

אכילה בסוכה בכל ימי החג

ו. אכילת קבע חובה לאכול בסוכה, ואכילת ארעי אין חובה לאכול בסוכה אם יש בדבר קושי.

סעודה על כל מרכיביה נחשבת כאכילת קבע, גם אם לא אוכל בה לחם. לפיכך, הנצרך לצאת באמצע הסעודה מהסוכה, לא ישתה ולא יטעם דבר מחוץ לסוכה, ואף לא ימשיך לבלוע את מה שהתחיל לאכול בסוכה.

לחם ומזונות בשיעור של יותר מנפח ביצה, נחשבים כאכילת קבע גם אם לא אוכל אותם בתוך הסעודה. ובשעת הצורך אפשר להחשיב תבשיל דגן כאכילת ארעי אף אם אוכל יותר מ'כביצה', ובתנאי שאינו חלק מסעודתו העיקרית.

בשר, דגים, ירקות, פירות ומשקים, נחשבים כאכילת ארעי כאשר אינם חלק מסעודתו העיקרית.

משקאות חריפים ששותה בחבורה, או רביעית יין, ישתה לכתחילה בסוכה.

ברכת 'לישב בסוכה'

ז. למנהג יוצאי תימן, בכל עת שאדם נכנס לסוכה כדי לשהות בה, לפני שישב יברך 'לישב בסוכה'.

ח. למנהג יוצאי אשכנז מברכים על כל אכילה שחייבים לאכול בסוכה, ופוטרים את שאר הדברים שעושים בסוכה. מי שלא מתכוון לאכול אכילה המחייבת סוכה במשך כל שהייתו הנוכחית, יברך על טעימה כל שהיא של מאכל או יין (כגון בהבדלה). ומי שאינו מתכוון לטעום כלל, ראוי שיברך על שהייתו בסוכה.

ט. למנהג יוצאי ספרד מברכים רק על אכילה חשובה, שהיא מעט יותר מ'כביצה' לחם, או מיני מזונות בשיעור שביעה שהוא כנפח ארבע ביצים, או שזו ארוחה שמתכוון לשבוע ממנה אף שלא אוכל בה לחם או מזונות.

מדיני הברכה

י. זמן הברכה: למנהג יוצאי תימן, תיכף לאחר הכניסה לסוכה מברכים בעמידה ומתיישבים. למנהג חלק מיוצאי ספרד, מברכים בעמידה ולאחר הברכה מתיישבים ומברכים על האוכל. ולמנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, מברכים בישיבה, תחילה על המאכל ואחר כך 'לישב בסוכה' לפני האכילה.

יא. שכח לברך: למנהג יוצאי אשכנז ותימן, יברך כל עוד שוהה בסוכה, אף שלא מתכוון להמשיך לאכול. ולמנהג יוצאי ספרד, יברך רק אם עדיין לא ברך ברכה אחרונה, ויטעם דבר מה לאחר הברכה.

יב. הפסק: כל זמן שאדם נשאר בסוכה, הברכה שבירך עליה בתחילה מועילה גם אם יאכל סעודה נוספת. וכן אם יצא דרך ארעי להביא דבר מה, או לשירותים, או לשוחח עם חבירו, כשיחזור לסוכה לא יברך שוב. אבל אם יצא לצורך חשוב, כמו להתפלל או לעשות עסקיו, או שיצא ליותר משעה, כשיחזור יברך שוב.

יג. הליכה מסוכה לסוכה: ברך 'המוציא' בסוכתו והתכוון לפטור את מה שימשיך לאכול בסוכת חבירו, פטר את עצמו מלברך שוב 'לישב בסוכה'. ואם לא התכוון לכך, יברך ברכת המזון לפני שיצא מסוכתו, ואחר כך יברך בסוכת חבירו על האוכל ועל הישיבה בסוכה (כל אחד לפי מנהגו המבואר לעיל ז-ט. ועי' בהלכות ברכות ג, טו-יז).

שינה בסוכה

יד. חובה לישון בסוכה, בין שינת קבע ובין שינת ארעי. אמנם המתנמנם שלא ברצונו ומתעורר לסירוגין, אינו מבטל את מצוות השינה בסוכה. גם הנוסע לטיול או לשאר צורכי רשות, חייב לישון בסוכה. אבל אם נוסע לדבר מצווה או לצורך דבר האבד, מותר לו לישון שינת ארעי תוך כדי נסיעתו (להלן יבוארו דינים נוספים לגבי השינה בסוכה).

קטן, חתן ואבֵל

טו. קטן שהגיע לגיל שבו הוא יכול להבין את כללי מצוות האכילה והשינה בסוכה (גיל חמש-שש), חייב בסוכה, וגם הגדולים מצווים שלא לתת לו לאכול מחוץ לסוכה מאכלים שחייבים לאכול בסוכה, או להשכיבו לישון מחוץ לסוכה. אמנם כאשר מבוגרים משוחחים בסוכה, וקשה לקטן להירדם שם, מותר להשכיבו בבית ואחר כך להעבירו לסוכה.

טז. חתן בשבעת ימי המשתה פטור ממצוות הסוכה, מפני שאינה סגורה כמו בית, והחתן והכלה מתביישים לשמוח בה בחופשיות.

יז. מי שמתו מוטל לפניו ועדיין לא נקבר, פטור ממצוות הסוכה, הואיל והוא טרוד במצוות הבאת מתו לקבורה. אבל מיד לאחר ההלוויה, חייב במצוות הסוכה ככל אדם, מפני שאין אבלות במועד (ועי' בהלכות מועדים י, ה-ז).

העוסק במצווה

יח. היוצא מביתו לצורכי מצווה, כגון שהולך להקביל פני רבו, או שנוסע כדי לעלות להר הבית או להתפלל בכותל המערבי, או שהוא מלווה חולה שמאושפז בבית חולים – פטור מהסוכה. אמנם כאשר קיום מצוות הסוכה אינו מטריח אותו ואינו מפריע לקיום המצווה שהוא עסוק בה, כגון שיש שם סוכה קרובה ונוחה – יאכל ויישן בסוכה.

יט. חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית או בשמירה ואין להם זמן פנוי, הרי הם עוסקים במצווה ואינם צריכים לטרוח לבנות לעצמם סוכה. אמנם המפקדים שצריכים לדאוג לרווחתם, צריכים לדאוג להקמת סוכה נוחה עבורם.

כ. סעודות מצווה, כגון סעודת ברית מילה, פדיון הבן, בר מצווה וסיום מסכת, חייבים לקיים בסוכה. וכיום נוהגים לקיים גם את סעודות שבע-ברכות בסוכה, למרות שבעקבות זאת יאלצו להזמין פחות אנשים.

הולכי דרכים

כא. כאשר מותר לאדם על פי כללי ההלכה לעבוד בחול המועד, הוא נחשב בזמן העבודה ובדרך אליה כהולכי דרכים הפטורים מהסוכה, אלא אם כן יש שם סוכה שבלא טורח אפשר לאכול בה. אבל היוצא לטיול אינו פטור מהסוכה, ולכן צריך לתכנן אותו באופן שיאכל ויישן בסוכה. ואם תכנן את הטיול כראוי ומחמת תקלה שאינה תלויה בו נקלע למקום שאין בו סוכה, והוא רעב או עייף, יכול להקל (ועי' בהלכות מועדים י, ח-ט).

דין מצטער

כב. מי שאינו חש בטוב וישיבת הסוכה קשה לו, פטור מהסוכה, ואם הוא נזקק לעוזר, גם העוזר פטור מהסוכה. וכן דין כל המצטער באופן משמעותי מהשהייה בסוכה, כגון שהשינה בה בלילות קרים גורמת לו לצינון, או שהוא לא מצליח להירדם בסוכה, או שיורד גשם שפוגם את מאכלו, או שבאו זבובים רבים לסוכתו ואין לו דרך לסלקם, או שנעשה חם מאוד או קר מאוד וגם כשהוא מתעטף במלבושיו החמים הוא מצטער – אם הצער הוא כזה שאם היה הדבר קורה בביתו, כדי להינצל ממנו היה טורח ועוזב לדירה קרובה, אף שהיא פחות נוחה באופן משמעותי, הוא פטור מהסוכה.

כג. הפטור מהסוכה מפני שהישיבה בה כרוכה בצער, ובכל זאת מתעקש ויושב בה, אין בידו מצווה אלא מעשה הדיוטות. אבל הפטור מהסוכה מפני שקיומה כרוך בטורח רב (עי' בפרק ב, לג-לד), ובכל זאת טרח כדי לשבת בה, יש לו על כך שכר, הואיל ובפועל הישיבה בסוכה נעשתה שלא בצער.

כד. יצא מהסוכה מחמת הגשמים, ולאחר שהתיישב לאכול בביתו או לאחר שהלך לישון פסקו הגשמים, אינו חייב לחזור לסוכה. ואם זו טרחה מועטה עבורו, נכון שיחזור. כמו כן, אם הוא יכול בלא טורח רב או אי נעימות רבה לעבור לסוכת חבירו ולפטור בכך את צערו, יעשה כך.

כה. מי שהתרשל והקים סוכה רעועה מהמקובל, שאינה מגינה כראוי מפני החום או הקור, אינו יכול לטעון שהוא מצטער בה, כיוון שבכך שהקים סוכה רעועה, התחייב לדור בה במשך החג בלא תלונות. ואם בכל זאת הוא מצטער, חובה עליו לטרוח מיד בשיפור סוכתו כדי שלא יצטער בה. כמו כן, אדם שעשה בחג טיפול רפואי שהיה ניתן לבצעו לפני החג או לאחריו, חייב לשבת בסוכה אף שכעת הישיבה בה קשה לו.

כו. לכתחילה נכון לבנות סוכה שגם האישה תוכל לישון בה עם בעלה, ומותרים בתשמיש. ואם אין הדבר מתאפשר, בלילות שאינם מקיימים מצוות עונה צריך הבעל לישון בסוכה. בני זוג שמצטערים מאוד כשאינם ישנים יחד, צריכים להשקיע מאמץ וכסף כדי להכין סוכה שיוכלו לישון בה יחד, ואם הדבר קשה להם מאוד, אם הבעל רוצה, יכול להקל לישון בבית עם אשתו.

מצוות ארבעת המינים

א. מצווה ליטול בכל יום מימי החג אתרוג, לולב, שתי ערבות ושלושה הדסים. מי שחסר לו מין אחד, אינו יכול לקיים את המצווה בשלושה הנותרים, אמנם אם יש לו רק הדס אחד וערבה אחת, ייטול בשעת הדחק את ארבעת המינים בלא ברכה.

ב. כיוון שהלולב הוא הגבוה שבארבעת המינים ורומז לתלמידי החכמים המייצגים את התורה, נקראת המצווה על שמו ומברכים "על נטילת לולב". מן התורה רק בבית המקדש נוטלים את ארבעת המינים בכל שבעת ימי החג, אבל בשאר המקומות המצווה ביום הראשון בלבד, ומדברי חכמים נוטלים גם בשאר הימים זכר למקדש.

לולב

ג. אורך שדרתו של הלולב צריכה להיות לכל הפחות ד' טפחים, שהם 30.4 ס"מ, ובשעת הדחק 25.3 ס"מ, וטוב להדר שיהיה הלולב גבוה כמקובל. נכון להימנע מליטול לולב קנרי שעליו יותר קצרים ורכים, שדרתו רכה וצבעו יותר ירוק, ובשעת הדחק ניתן ליטלו בברכה.

ד. לכתחילה טוב שהעלים של הלולב יהיו צמודים לשדרתו באופן שאם יניחו אותו על השולחן, ייצמדו אליו בלא סיוע. התחילו העלים להיפתח, כל זמן שניתן לאוגדם ולהצמידם לשדרה באופן חלק כדרך שהיו בתחילה – כשר.

ה. התעקם הלולב מאוד עד שנעשה כמגל, היינו כחצי עיגול; אם היה העיקום לאחור כלפי שדרתו – כשר, ואם לפניו או לצדדיו – פסול. התעקם פחות – כשר, אבל אינו מהודר כל שאינו ישר.

ו. נכפפה שדרתו כפיפה עמוקה בזווית – פסול, ויש להחמיר גם כאשר רק העלים נכפפו כפיפה עמוקה. אבל אם רק קצה העלים העליונים נכפף כצורת אות 'ו' או בכיפוף עמוק עד שנעשה ככפתור, הלולב כשר אך לא מהודר. ולולב שהעלה העליון שלו מסתיים בזיגזג, כשר לכתחילה.

ז. היה הלולב פגום באופן שרק בצד אחד של שדרתו צמחו עלים והצד השני נותר ערום – פסול. וכן אם היו עליו קצרים עד שאין העלה מגיע לתחילת העלה שמעליו – פסול. וכן לולב שרוב עליו התייבשו עד שנעשו לבנים בלא שמץ של ירוק – פסול.

ח. לולב שרוב עליו העליונים נקטמו, כלומר נחתכו בחלקם העליון אפילו מעט, או שהעלה העליון האמצעי שלו נקטם – פסול ביום הראשון. אך אם נמשך בסוף העלה העליון כמין קוץ, אין הוא נחשב כחלק מהעלה, וגם אם נחתך, הלולב כשר למהדרין.

ט. נחלקה התיומת: כל עלה בלולב מורכב משני עלים שמחוברים זה לזה בגבם, חיבור זה נקרא 'תיומת'. אם התיומת של העלה האמצעי העליון נפתחה ברובה, הלולב פסול לנטילה ביום הראשון. אמנם ברוב רובם של הלולבים רוב העלה העליון סגור.

רבים מהדרים ליטול לולב שלא נחלקה תיומתו של העלה העליון טפח (7.6 ס"מ), ויש מהדרים אחר לולב שלא נחלקה תיומתו של העלה העליון כלל. אמנם עדיף ליטול לולב גדול ויפה שעלהו העליון פתוח במקצת, מאשר לולב קטן וצמוק שעלהו העליון סגור. החושש שהעלה העליון ימשיך להיפתח עד רובו ויפסל, יכול להדביקו לפני החג.

היו בראש הלולב שני עלים עליונים אמצעיים, צריך שבכל אחד מהם רוב התיומת תישאר שלימה. אבל אם העלים עצמם נפרדו זה מזה, כיוון שהם שני עלים נפרדים, הלולב כשר.

יש מעדיפים לולב שיש עליו מעטה חום שמצמיד את העלים ('קורא'), ויש מעדיפים לולב בלא מעטה זה, כדי לוודא שעלי הלולב אכן סגורים. ליוצאי אשכנז הידור זה חשוב יותר, כדי שיוכלו לכסכס בלולב בעת הנענועים.

הדס

י. אורך כל אחד משלושת ענפי ההדס צריך להיות לפחות ג' טפחים, שהם 22.8 ס"מ, ובשעת הדחק 19 ס"מ. מודדים את הענף ממקום צמיחת העלים התחתונים עד סוף הענף, בלא להתחשב בעלים שנמשכים מעליו.

יא. שלושת העלים היוצאים מכל קן וקן צריכים לצאת בגובה שווה במבט כללי, ויש מדקדקים ששלושת הקנים יחפפו בנקודה כלשהי. לכתחילה צריך שלאורך כל ג' הטפחים של ההדס יהיו העלים משולשים, ומעבר לג' טפחים אין צורך בשילוש. אמנם מצד הדין, אם העלים המשולשים מכסים את רוב ג' הטפחים, ההדס כשר.

יב. נקטם ראש הגבעול, עדיף לקחת הדס אחר. כשאין הדס אחר, יחתוך את הענף באופן שהעלים יסתירו את קטימת הענף, וכך יוכל לברך עליו. עלה שנתלש ממנו מעט נחשב עלה כל שלא נתלש רובו (וכן בערבה).   

יג. התייבשו העלים לגמרי עד שנפרכים בציפורן ונסתלק מהם מראה ירקות והלבינו פניהם, ההדס פסול. השרה אותו במים למשך יום ועברו סימנים אלו, הרי שלא התייבש לגמרי והוא כשר.

יד. נשארו על ההדס פירות קטנים ירוקים, ההדס כשר. ואם צבעם אדום או שחור והם מרובים על מספר העלים, ההדס פסול, ואין להסירם ביום טוב. כאשר יוצאים מבין עלי ההדס ענפים נוספים, טוב לחותכם.

ערבה

טו. אורך שני ענפי הערבה צריך להיות לכל הפחות ג' טפחים כאורך ההדס. ערבה שרוב עליה נשרו, או שנקטם ראש גבעולה – פסולה. אבל אם נקטם העלה העליון והגבעול נותר שלם – כשרה.

טז. נתייבשו רוב עליה עד שנסתלק מהם כל מראה הירקות ונעשו לבנים – פסולה. אבל אם כמשו עליה, כיוון שעדיין לא התייבשה לגמרי, כשרה בדיעבד.

יז. כל מין ערבה כשר למהדרין אף שאינו גדל סמוך לנחל, ובלבד שיש בו שלושה סימנים: א – העלה משוך לאורכו כמו נחל ולא בצורה סימטרית. ב – שפת העלה חלק, או עם פגימות קטנטנות. ג – הענף אדום מעט, וגם אם בעודו צעיר צבעו ירוק, סופו להאדים. אבל מין הצפצפה פסול, שאין בו את שלושת הסימנים הללו.

אתרוג

יח. כל סוגי האתרוגים כשרים ובלבד שאינם ערלה, ושהפרישו עליהם תרומות ומעשרות, ואינם מורכבים עם פרי אחר. כיום מגדלי האתרוגים מקפידים לשתול עצים שאינם מורכבים, ולכן אפשר לסמוך על הסוחרים כאשר הם מעידים שהאתרוגים אינם מורכבים.

יט. האתרוג צריך להיות לכל הפחות בגודל ביצה בינונית של ימינו, וטוב להדר שיהיה לפחות בגודל של שתי ביצים.

כ. לכל אתרוג יש עוקץ המחברו לעץ, ופיטם בקצהו השני. ברוב האתרוגים הפיטם מתייבש ונושר בעודם קטנים מאוד על העץ, והם כשרים לכתחילה. אמנם באתרוגים שהפיטם נשאר עד קטיפתם; אם ניטל כולו, האתרוג פסול. ואם נשאר ממנו כלשהו שבולט מעל גובה האתרוג, וזהו סוג פיטם יבש כעץ, האתרוג כשר. אבל אם הוא פיטם שמראהו כמראה האתרוג ובתוכו בשר כבשר האתרוג, כל חסרון או כתם שפוסל בחוטם האתרוג (להלן כג-כד), פוסל גם בפיטם. ולגבי השושנתא שעליו, אם ניטלה כולה – פסול, ואם נשאר ממנה לכסות את בשר הפיטם – כשר.

כא. ניטל כל העוקץ עד שבשרו של האתרוג נגלה, האתרוג פסול ביום הראשון. ואם נשאר מעט מהעוקץ לכסות את בשר האתרוג – כשר.

כב. אתרוג שניקב ונחסר ממנו חלק, פסול ביום הראשון. נפגע מקוץ וספק אם נחסר ממנו חלק – כשר. נחסר האתרוג והמשיך לגדול על העץ, ומקום הפגיעה הגליד ונוצרה עליו כעין קליפה – כשר.

כג. עלתה על האתרוג 'חזזית', כעין פצע מוגלתי, ואין אפשרות לקלפו בלא להחסיר חלק מבשר האתרוג; אם היתה החזזית על רובו של האתרוג – פסול. וכן אם היתה בשניים או שלושה מקומות שמתפשטים על רובו, למרות שבפועל היא אינה מכסה את רובו, כיוון שהאתרוג נראה מנומר – פסול. ואם היתה החזזית על חוטמו של האתרוג, היינו על מקום השיפוע העליון שבו, אפילו היתה קטנה, אם היא בולטת לעיני כל אדם במבט שטחי – האתרוג פסול. מהיום השני והלאה ניתן להכשיר את האתרוג על ידי חיתוך החזזית.

כד. כדין חזזית כך דין כתם בולט בצבע משונה מאוד – שחור או לבן. אבל כתמים בצבע צהוב, אפור או חום שמצויים באתרוגים, אינם פוסלים אותם, כי כך טבעם של האתרוגים. אמנם ככל שיש באתרוג יותר כתמים, הוא פחות נאה ומהודר. קיבל האתרוג מכה והפריש מעט נוזל, טוב לשוטפו מיד במים, שאם לא כן ייווצר שם כתם חום שיפגום בהידורו.

כה. אתרוג יבש שאין בו שום ליחה – פסול. וכל אתרוג שעברה עליו שנה, בידוע שהוא יבש. אבל אם שמרו אותו באופן מיוחד, בקירור או בשקית אטומה, יתכן שתישאר בו לחות ויהיה כשר.

כו. אתרוג שהצהיב עד שנעשה כתום, כשר. אבל אתרוג שחור פסול, מפני שאין זה צבעו של אתרוג. וכן אתרוג שצבעו ירוק-שחור פסול, מפני שעוד לא נגמר פריו. וכאשר ידוע שאם ישהו אותו בין תפוחים יצהיב מעט, הוא כשר.

כז. אתרוג שצורתו משונה לגמרי מצורת אתרוג רגיל, כגון שהוא עגול ככדור, או שגידלו אותו בתבנית מרובעת – פסול. אבל אם יש לו שני ראשים כתאומים, הוא כשר.

שאול

כח. ביום הראשון ניתן לקיים את המצווה רק בארבעה מינים השייכים לו, ובשאר הימים ניתן לקיים את המצווה גם בשאולים. לפיכך, הנצרך לצאת ביום הראשון בארבעת המינים של חברו, ייתן לו אותם החבר במתנה על מנת שיחזירו לו לאחר שיקיים את מצוותו.

ואם נותן אותם ביום הראשון לקטן שלא הגיע לגיל מצוות, יקפיד לעשות זאת לאחר שכל הגדולים קיימו בהם את המצווה, כי ברגע שייתנם לקטן במתנה, יוכל רק לקבלם ממנו בהשאלה. ואם קשה לחכות שכל הגדולים יקיימו את המצווה לפני הקטן, ייתנם לקטן בהשאלה בלבד, והקטן יברך עליהם.

גזול

כט. היה אחד המינים גזול או גנוב – פסול. ואם בעל המינים התייאש מהם, והגזלן העבירם לאדם אחר, הוא יכול לקיים בהם את המצווה בלא ברכה, והחובה מוטלת על הגזלן להחזיר את שוויים לבעליו.

ל. הנצרך לקיים את המצווה במינים שאינם שלו ואין באפשרותו לבקש רשות, מותר ליטלם מהיום השני והלאה בהשאלה, בתנאי שלא ייקחם מהמקום שבו הם מונחים, שחזקה על אדם שרוצה שיקיימו מצווה בחפציו, ובלבד שאינו ידוע כמי שמקפיד במיוחד על חפציו.

הידור מצווה

לא. מצווה על האדם להדר במצוות עד שליש ממחיר המצווה. לכן אם מציעים לו סט של ארבעת המינים בשישים שקלים, וסט יותר יפה בשמונים שקלים, וסט יותר יפה במאה שקלים, מצוות ההידור מחייבת לקנות את הסט שעולה שמונים שקלים.

לב. מי שמצבו דחוק פטור מכך, ומי שזכה לעשירות ראוי שיהדר ויוסיף יותר משליש. ובמיוחד מי שרגיל להדר ולשלם על בגדים ורהיטים פי כמה ממחיר הבגדים והרהיטים הרגילים, מצווה עליו להוסיף ולהדר במצוות לפחות כפי שהוא מוסיף בצרכי חול.

זמן המצווה

א. תחילת זמן המצווה מהנץ החמה, ובדיעבד שנצרך לקיימה קודם, ייטול בברכה משעלה עמוד השחר. סוף זמנה בשקיעת החמה, ובדיעבד שלא קיימה עד השקיעה, ייטול עד צאת הכוכבים בלי ברכה. לא נוטלים לולב בשבת.

איגוד המינים

ב. מצווה לאגוד את הלולב עם ההדסים והערבות, ולהצמיד אליהם בידיו את האתרוג, וליטול את כולם יחד. אמנם בדיעבד יכול לקיים את המצווה בברכה על ידי נטילתם אחד אחרי השני.

ג. טוב לאגוד את ההדסים והערבות ללולב בקשר כפול של חוט או עלה לולב, וטוב שגם הנוהגים להשתמש בקוישקלאך יקשרו אותו בקשר כפול, ויש שאוגדים את המינים בקשר מסוג אחר. יש מהדרים לקשור גם את הלולב עצמו בעוד שלושה קשרים, ויוצאי אשכנז משאירים את החלק העליון שבלולב בלא קשירה, כדי לכסכס בו בעת הנענועים.

ד. יש להקפיד ששדרתו של הלולב תהיה גבוהה טפח מההדסים והערבות. היו ההדסים והערבות ארוכים והלולב קצר ושדרתו אינה גבוהה מהם טפח, יקצר את ההדסים והערבות עד השיעור הכשר של ג' טפחים, או שיקשרם באופן שתחילתם תהיה נמוכה מתחילת הלולב. יש נוהגים להדר שיהיו ההדסים גבוהים מעט מהערבות.

ה. יש נוהגים לקשור את ההדסים בצד ימין של שדרת הלולב, ואת הערבות בצד שמאל (של"ה, מ"ב). ויש נוהגים לקשור הדס אחד בימין ואחד בשמאל ואחד באמצע, וערבה אחת מימין ואחת משמאל (האר"י).

סדר נטילת הלולב וברכתו

ו. יש ליטול את המינים כדרך גדילתם, עיקרם למטה וראשיהם למעלה, ובאתרוג עוקצו (מקום חיבורו לאילן) למטה וחוטמו למעלה. הפך אחד מהם – לא יצא. לכתחילה ייטול את הלולב בימין ואת האתרוג בשמאל, ושמאלי יכול להחליט האם לנהוג כסוברים שייטול ככל האנשים, או כסוברים שייטול את הלולב בשמאל ואת האתרוג בימין.

ז. כדי שהברכה תהיה לפני קיום המצווה, ייטול תחילה רק את הלולב עם ההדסים והערבות, יברך בעמידה "על נטילת לולב" וביום הראשון גם "שהחיינו", ואז ייקח את האתרוג, יצמידו ללולב וינענע לשישה כיוונים (להלן, י-יג). אפשר בעת הברכה לאחוז יחד עם הלולב גם את האתרוג כשעוקצו למעלה, ולאחר הברכה להופכו ולנענע.

ח. נוטלים את הלולב והאתרוג בלא דבר חוצץ בין הידיים למינים מלבד האגד שאוגדים בו את הלולב, ומן הדין טבעת אינה חוצצת. מי שכף ידו חבושה ואצבעותיו מחוץ לתחבושת באופן שהוא יכול לאחוז את המינים, יקיים כך את המצווה. ואם אינו יכול לאחוז את המינים באצבעותיו, יחזיק בידו השנייה את כל המינים, או שיברך על הלולב וייטול אותו קשור עם ההדסים והערבות, ואחר כך יניחם ויאחז את האתרוג.

ט. נוהגים לברך על הלולב לפני תחילת ההלל, ויש מהדרים לברך בסוכה לפני שהולכים לבית הכנסת, כדי לחבר את מצוות הלולב עם מצוות הסוכה, ולא יברכו שוב לפני ההלל, כיוון שברכה אחת מועילה לכל הלולבים שייטול באותו היום. שכח לברך בשעת נטילת המינים, יברך באמצע ההלל קודם הנענועים. שכח גם אז, יברך קודם הקפת ההושענא.

צורת הנענועים

י. בעצם זה שנוטלים את ארבעת המינים ומגביהים אותם, מקיימים את המצווה. ותקנו חכמים לנענע לארבע רוחות, למעלה ולמטה, כביטוי לאמונה שהכל שלו יתברך, וכביטוי תפילה לעצירת רוחות רעות וטללים רעים.

יא. כך היא צורת הנענועים: מצמידים את האתרוג לאגודת הלולב, מקרבים אותם לגוף, ומוליכים לכיוון הנענוע כאשר ראש הלולב כלפי מעלה ונוטה מעט לכיוון הנענוע, ומחזירים לכיוון הגוף. כך עושים שלוש פעמים לכל אחד מששת הכיוונים.

יב. יש נוהגים לנענע בסדר הזה: מזרח, דרום, מערב, צפון, למעלה, למטה. ויש שמתחילים את הנענוע בכיוון שאליו עומדים המתפללים ופונים לימין. ויש נוהגים לנענע בסדר הזה: דרום, צפון, מזרח, למעלה, למטה, מערב. יש שפונים בעת הנענוע אל הצד שאליו מנענעים, ובעת שמנענעים למעלה ולמטה פונים למזרח. ויש שעומדים לכיוון התפילה או לכיוון מזרח ומטים את הלולב כסדר הנענועים.  

יג. מנהג אשכנז להשתדל ליצור בעת הנענועים רחש קל בעלים שבראש הלולב, ולכן מעדיפים לקנות לולב שאין לו מעטה חום ('קורא') שמחבר את העלים.

היכן מנענעים

יד. בנוסף לנענועים שלאחר ברכת הלולב, תקנו חכמים לאחוז את המינים בעת אמירת ההלל, ולנענע בעת אמירת הפסוקים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" ו"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא", כל עדה לפי מספר הפעמים שנוהגים לומר פסוקים אלו (עי' בפניני הלכה, ה).

טו. נוהגים לחלק את הנענועים לפי המילים, ובעת אמירת שם השם עוצרים ומכוונים לקדושת שמו. נמצא שבפסוק 'הודו' שיש בו שש מילים מלבד שם השם, בכל מילה מנענעים לכיוון אחד. ובפסוק 'אנא' שיש בו שלוש מילים מלבד שם השם, בכל מילה מנענעים לשני כיוונים.

נשים וקטנים

טז. לנשים נטילת לולב היא מצווה ולא חובה, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה. למנהג אשכנז תברך, ולמנהג ספרד, אף שבשאר מצוות עשה שהזמן גרמן נהגו שלא לברך, על ארבעת המינים נשים רבות נהגו לברך (חיד"א, בא"ח, כה"ח).

יז. קטן שיודע לנענע כדין, היינו להוליך ולהביא להעלות ולהוריד, אביו חייב לחנכו למצוות הלולב (ועי' בפרק ד, כח). גם את הבנות הקטנות טוב לעודד לקיים בכל יום את המצווה, כדי לחבב עליהן את המצוות.

שמירת ארבעת המינים

יח. צריך להשתדל לשמור את ההדסים והערבות בטריותם בתוך מים או במגבת לחה או בנרתיק אטום. הניחם בכלי עם מים לפני יום טוב, מותר להחזירם לכלי זה ביום טוב בלא להחליף בו את המים, אך מותר להוסיף בו מים.

יט. מי שהוציא את ההדסים או הערבות מאיגוד הלולב, כאשר מחזירם, אין להסתפק בתחיבתם לתוך הקשר הקיים, אלא צריך לקשור אותם מחדש או להוסיף עליהם קשר נוסף, כדי לקיים בכך את מצוות האיגוד. ביום טוב לא יעשה קשר כפול.

דין מוקצה בארבעת המינים

כ. משעת נטילת ארבעת המינים ביום הראשון, נעשו המינים מוקצים למצוותם עד סוף היום השביעי גם אם נפסלו, ולכן אסור להריח בהדס ולאכול את האתרוג, אך מותר ליהנות מריח האתרוג ולברך "הנותן ריח טוב בפירות". ואם לפני שהתחיל ליטול את ארבעת המינים התנה בליבו שלא יהיו מוקצים ויוכל להשתמש בהם כרצונו, לא חל עליהם איסור מוקצה. אמנם כאשר נוטלם כדי לקיים את המצווה, לא יברך על הריח הנודף מהם.

כא. כיוון שלא מקיימים את מצוות נטילת לולב בשבת, הלולב והערבה מוקצים ואסור לטלטלם, וכן דין ההדס אם לא התנה להריח בו במשך החג, והאתרוג אינו מוקצה כיוון שמותר להריח בו. אמנם ביום טוב מותר לטלטל את ארבעת המינים, כיוון שבכל שעה הם ראויים לקיום המצווה.

מנהג ההקפות

כב. כזכר להקפות שהיו הכהנים מקיפים את המזבח בבית המקדש בחג, נוהגים לאחוז את ארבעת המינים ולהקיף את בימת בית הכנסת כשספר תורה מונח עליה. בכל יום מקיפים פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים, ותוך כדי ההקפות אומרים תפילות על עם ישראל והגאולה.

כג. משאירים את ארון הקודש פתוח, ומקיפים את הבימה דרך ימין, ואחד עומד ליד ספר התורה במשך כל ההקפות. יש נוהגים להקיף את הבימה גם כשאין שם ספר תורה. בשבת לא מקיפים, וכן מי שאין לו ארבעת המינים אינו מקיף. יוצאי ספרד ורבים מיוצאי אשכנז נוהגים שגם אבל בתוך שנתו משתתף בהקפות.

הושענא רבה

א. שביעי של חג הסוכות נקרא 'הושענא רבה', מפני שביום זה אנו מרבים בתחינות 'הושע-נא', שכן בחג הסוכות נידונים על המים שבהם תלויים החיים, וחיתום הדין נעשה ביום האחרון של החג.

ב. נוהגים להרבות בלימוד תורה בליל הושענא רבה, ורבים נוהגים לקרוא את ספר דברים ותהילים כדי לתקן את פגמי הנפש ולהזדכך לקראת גמר הדין שהתחיל בראש השנה. מפני קדושתו המיוחדת, נוהגים לעשות ביום הושענא רבה סעודה חשובה.

מצוות הערבה

ג. מיוחדת היא הערבה שהיובש ניכר בה מאוד, ולכן היא זקוקה למים יותר מכל. ונצטווינו בהלכה למשה מסיני להביא לבית המקדש בכל יום מימי החג ענפים ארוכים של ערבות, ולזקוף אותם בצידי המזבח כאות בקשה על הגשמים. כהמשך לכך הנהיגו הנביאים שבכל מקום ייטלו ערבות וגם יחבטו בהן. לאחר שנחרב בית המקדש המשיכו ישראל במנהג זה רק ביום השביעי זכר למקדש.

ד. מעיקר הדין ניתן להסתפק בערבה אחת באורך ג' טפחים שיש עליה עלה אחד, והמנהג ליטול חמש ערבות יפות וכשרות למצוות לולב ולקושרן יחד. כמו כן, מעיקר הדין יכולים אנשים רבים לקיים את המצווה באותן הערבות, אך לכתחילה נוהגים לקחת ערבות שלא חבטו בהן. ניתן להוציא את הערבות שמאוגדות עם הלולב ולקיים בהן את מצוות החבטה.

ה. בהושענה רבה עורכים במקום הקפה אחת שבע הקפות עם ארבעת המינים, ולאחר מכן נוטלים רק את הערבות, אומרים עוד כמה תפילות וחובטים. ומנהג עולי תימן לאחוז בעת ההקפות גם את הערבות. נוהגים לחבוט את הערבות חמש פעמים על הקרקע, ויש נוהגים לחבוט אחר כך על כסא או שולחן כדי שייתלשו עלים.

ארבעת המינים וההושענות לאחר החג

ו. כיוון שהשתמשו בארבעת המינים ובערבות של ההושענות לצורך מצווה, אסור לבזותם, אלא יניחום בשדה או במקום שמניחים בו גזמי עצים ועשבים, ולא יזרקום לפח מטונף או במקום שהכול ידרכו עליהם.

היציאה מהסוכה

ז. סכך הסוכה, דפנותיה וקישוטיה מוקצים למצוותם ואסורים בשימוש לצורך אחר עד מוצאי שמיני עצרת (עי' בפרק ב, לו-לח). אין לסתור את הסוכה עד סיום חג הסוכות, וכשעתיים וחצי לפני השקיעה מותר לפנות את הרהיטים מהסוכה לבית לקראת שמיני עצרת. ראוי לשהות בסוכה לקראת סיום היום השביעי, כדי להסתופף עד כמה שאפשר בצל המצווה שאנו עומדים להיפרד ממנה למשך שנה שלימה.

אכילה בסוכה ביום השמיני

ח. אסור לאכול בסוכה לשם מצווה ביום שאינו אחד משבעת ימי חג הסוכות, משום איסור 'בל תוסיף'. וגם אם אינו מתכוון לקיים מצוות סוכה, אסרו חכמים לאכול בסוכה בשמיני עצרת, מפני שהוא נראה כמי שמתכוון להוסיף על המצווה. ומי שאין לו מקום אחר לאכול, צריך לפני היום השמיני להסיר מהסכך מקום של ד' טפחים על ד' טפחים (30.4 ס"מ), ובכך יראה שאינו מעוניין בסכך ואינו מתכוון להוסיף על המצווה.

ט. בחוץ לארץ אוכלים בסוכה ללא ברכה גם בשמיני עצרת, כי הוא נחשב אצלם ספק שביעי של סוכות. אבל ביום התשיעי שנקרא 'שמחת תורה', אסור לאכול בסוכה. ומי שאין לו מקום אחר לאכול, אינו יכול להסיר חלק מהסכך ביום השמיני, משום איסור 'סותר', לכן יכניס לסוכה קדרות וצלחות מלוכלכות, ועל ידי כך יהיה ניכר שאינו מתכוון לשבת שם לשם מצוות סוכה. המנהג שלא לישון בסוכה בשמיני עצרת של חו"ל, ואין נוטלים בו לולב.

י. בן חו"ל המתארח אצל חברו בארץ ישראל בשמיני עצרת, לא ישב ויאכל בסוכה, כדי שלא לשנות ממנהג בני הארץ. אבל אם הוא בדירה לעצמו או במלון, עדיף שישב ויאכל בסוכה.

שמיני עצרת רגל בפני עצמו

א. יום טוב של שמיני עצרת נחשב מצד אחד להמשך של חג הסוכות, ולכן נקרא 'שמיני', ומנגד הוא נחשב כרגל בפני עצמו, ולכן שמו שונה ומברכים עליו 'שהחיינו' בקידוש הלילה, ואם טעה ואמר בתפילת עמידה 'חג הסוכות' במקום 'שמיני עצרת', צריך לחזור; אם לא סיים את הברכה יחזור ל"ותתן לנו", ואם סיים את הברכה יחזור לתחילת – "אתה בחרתנו", ואם עקר רגליו יחזור להתפלל שוב. אמנם אם זכר שהוא שמיני עצרת ורק שגה בלשונו, אינו חוזר. טעה והזכיר 'חג הסוכות' בברכת המזון וסיים את הברכה, אינו חוזר.

ב. ראוי לשמוח ביום זה שמחה יתירה, מפני שבו נחתם סדר ההתעלות של החגים, ובו אנו זוכים לשיא הקִרבה והדבקות בה'. וזה עניינו המיוחד של 'שמיני עצרת', שאין בו שום מצווה מיוחדת זולת מצוות השמחה בה', בתורתו ובישועתו, ובעצם היותנו בניו ועמו. בנוסף לכך, עד סוף היום עוד מועילה התשובה להיטיב את הדין שנכתב בימים הנוראים.

תפילת הגשם

ג. הזכרת גשמים: בתפילת מוסף של שמיני עצרת מתחילים להזכיר את הגשם בברכה השנייה של תפילת עמידה, ואומרים את תפילת הגשם שבה אנו מבקשים על גשמי השנה הבאה שירדו לברכה. מנהג יוצאי ספרד וחלק מיוצאי אשכנז לומר תפילה זו לפני מוסף, ומנהג רוב יוצאי אשכנז לאומרה בתוך חזרת הש"ץ של מוסף יחד עם הזכרת הגשם. למנהג זה הגבאי צריך להכריז בקול לפני תפילת הלחש "משיב הרוח ומוריד הגשם". טעה ואמר בכל ימי החורף "מוריד הטל", יצא. וכן אדם שטעה והזכיר את הגשם כבר בתפילת ערבית או שחרית של שמיני עצרת, יצא.

ד. בקשת גשמים: את בקשת הגשמים בברכה התשיעית של תפילת עמידה, מתחילים לומר רק בליל שביעי במרחשוון, זכר לימי בית המקדש, שדחו את תחילת בקשת הגשמים עד שעולי הרגל שבאו מנהר פרת הספיקו לחזור לביתם בלא שירד עליהם גשם בדרך. אמנם אם טעה וביקש גשם לאחר שמיני עצרת, לא חוזר (ועי' בהלכות תפילה יח, י).

ה. חוץ לארץ: גם בחוץ לארץ שמקיימים שני ימים טובים של גלויות, מתחילים להזכיר גשמים ב'שמיני עצרת', ולעניין בקשת גשמים עי' בהלכות תפילה יח, יג-טו.

סיום התורה

ו. נוהגים כל ישראל לסיים את התורה בכל שנה בשמיני עצרת, ועל שם כך נקרא יום זה 'שמחת תורה'. לכבוד השלמת התורה רבים נוהגים להעלות את כל המתפללים לתורה, לשם כך חוזרים וקוראים בפרשת 'וזאת הברכה' את חמש העליות הראשונות שוב ושוב, עד שמעלים את כולם, ובכלל זה גם את הילדים שיודעים לברך על התורה ולקרוא בלחש עם בעל הקורא.

ז. בכל פעם שחוזרים לקרוא את הפרשה, קוראים כסדר המקובל: כהן, לוי, ושלושת העולים הבאים ישראלים. ואם יש צורך להעלות עוד כהנים או לויים, מעלים אותם גם לעליית רביעי – כהן, וחמישי – לוי. היו הכהנים מרובים והלויים מועטים, אפשר בכל פעם שחוזרים לקרוא את הפרשה, להעלות כהן לראשון וישראל לשני. ואם כל הכהנים והלויים עלו, מעלים ישראלים לכל חמשת העליות.

ח. אחרי שכולם עלו, מעלים ארבעה אנשים: א – עליית 'כל הנערים', בו עולים לתורה כל הילדים הקטנים עם אחד מנכבדי הקהל. ב – 'חתן תורה', לסיום קריאת פרשת וזאת הברכה. ג – 'חתן בראשית', לתחילת קריאת פרשת בראשית. ד – 'מפטיר', לקריאת קרבנות היום.

ט. מי שעלה לתורה יחד עם שאר הציבור, ואחר כך רצו לכבדו באחת מארבע העליות החשובות, רשאי לעלות שוב לתורה, ואין בזה חשש ברכה לבטלה. כמו כן, מותר להעלות כהן או לוי ל'חתן תורה' ול'חתן בראשית'.

י. מנהג יוצאי אשכנז לקרוא בליל שמחת תורה לאחר ההקפות שלושה עולים לתורה בפרשת 'וזאת הברכה', והעולים מברכים על קריאתם.

ריקודים

יא. כדי לשמוח בתורה ולכבדה כראוי, מרבים בריקודים יחד עם ספרי התורה או מסביבם כשהם על הבימה, ונוהגים לערוך סביב הבימה שבע הקפות בלילה ושבע הקפות ביום. רבים נוהגים לערוך קידוש בתוך ההקפות ולהוסיף בשתיית יין כדי להרבות בשמחה, אך יזהרו לא להשתכר, ויקפידו שעד התפילה הבאה דעתם תהיה צלולה, כיוון שאסור לשתוי להתפלל תפילת עמידה, ואסור לכהן שתוי לעלות לדוכן.

יב. לכתחילה צריכים כל הנמצאים בבית הכנסת לעמוד בכל עת שרוקדים עם ספרי התורה, ומי שקשה לו לעמוד רשאי לשבת, ויעמוד רק בעת שמתחילים כל הקפה.

יג. דין אבל: למנהג יוצאי ספרד, לאחר השבעה רשאי האבל להשתתף בריקודים ובסעודה שעורכים בבית הכנסת. ולמנהג יוצאי אשכנז, רשאי להשתתף בסעודה ובשבע הקפות, אבל לא בריקודים. אמנם אם יהיה ניכר שהאבל אינו משתתף בריקודים, כגון רב שרגילים תמיד לרקוד עימו, או מי שרגיל להדר בכל שנה במצוות שמחת הריקודים – רשאי לרקוד, שאם לא כן יראה כמתאבל במועד. וכן במניין של בני כל העדות, אשכנזי שרוצה לסמוך על מנהג הספרדים ולרקוד, רשאי. גם כאשר האבל משער שרצון הנפטר שלא יתבטל משמחת התורה, רשאי להקל.

יד. יש נוהגים על פי בעלי הסוד לקיים לכבוד התורה 'הקפות שניות' במוצאי החג, ומנגנים בכלי שיר כדי שיהיה ניכר שכבר מוצאי יום טוב ולא יֵראו כמוסיפים יום טוב שני של גלויות בארץ ישראל.

מצוות הַקְהֵל

א. מצוות עשה להקהיל את כל ישראל להר הבית אחת לשבע שנים בחג הסוכות של מוצאי שנת השמיטה, ולקרוא באוזניהם מתוך ספר דברים פרשיות שמזרזות לאמונה ויראה, לימוד תורה וקיום מצוות. תקנו חכמים שהמלך הוא זה שיקרא בתורה כדי לכבד את המעמד, וכאשר אין מלך או שקולו חלש או שהוא קטן, יקרא הגדול שבישראל, כגון נשיא, כהן גדול או גדול הדור.

זכר להַקְהֵל

ב. כיום אין מצווה לקיים את מעמד הַקְהֵל, מפני שקיומו קשור במצוות העלייה לרגל, וכל זמן שבית המקדש חרב ואין מצווה להקריב 'עולת ראייה' ו'שלמי חגיגה', אין גם מצווה לעלות לרגל. אמנם בדורות האחרונים עוררו גדולי הרבנים את הציבור היהודי שהתקבץ בארץ ישראל לעשות זכר למצווה היקרה הזו, כדי לכבד את התורה וכדי לעשות זכר למקדש. וכך נוהגים בימינו בכל מוצאי שמיטה, ביום הראשון של חול המועד סוכות מתקיים בכותל המערבי מעמד 'זכר להַקְהֵל', בהמון רב וכבוד גדול לה' ולתורתו.